מחבר: לאה גולדברג

שם מחזה: בעלת הארמון

ליל ירח כזה… שם- בחוץ ליל ירח. ואין מלחמה! מותר לצעוק, הקשיבו! (חוזרת וקוראת אל תוך הגן) כמה שנים! כמה שנים חלמתי, שמותר יהיה… בבקשה, בואו, צעקו גם אתם, דברו בקול! זה מותר עכשיו, זה מותר, אין נאצים, איש לא יבוא להרוג אותנו…(רגע היא מביטה בידה באור הירח, מסתכלת בה, מניעה את האצבעות) זה יפה! לא… אולי למתי יש ידיים כאלו…(חוזרת ומציצה החוצה) האוויר הזה! הגן רטוב מן הגשם. אתם יודעים איזה ריח הוא זה? זה ריח האדמה אחרי הגשם! אני לא שכחתי זאת… אולי זה הדבר היחידי שלא שכחתי… אבל זה כך, עכשיו! זה ריח… עלים רקובים, כן! ופטריות… זה ריח פטריות, כן! לרוץ בגן- יחפה… תמיד חלמתי, שיבוא רגע כזה ואני אפתח את החלון. אני אגע בעלים ובענפים, והטיפות מן הגג ירדו על ראשי וירטיבו את שערותיי. הנה כמו עכשיו. )מחליקה את שערה בידה, צוחקת.) זה כך! ושם גן… ו… (שרה משפט מוזיקאלי קצר החוצה) פעם, באביב, אתה זוכר, הרוזן- הזוכר אתה?- אני כל כך ביקשתי אותך- אני כל כך רציתי להריח את ריח האביב מן החוץ- ביקשתי אותך- (פתאום אל דורה וזאנד, כמקבלת את קיומם כמובן מאליו) אצלי בחדר, שם למטה- שם בכלל אין חלון… כל כך התגעגעתי- אויר רענן! פחדתי מאד… אבל כל כך רציתי לנשום את האוויר הזה! ואתה פתחת אז סדק קטן בחלון, כיבית את האור ופתחת סדק צר. ומן הגן בא ריח הלילה… אח, חשבתי שדעתי נטרפת עליי! זה היה אושר… זה היה נפלא, הרוזן, שהרשית לי אז לפתוח את החלון… (פתאום תופסת את המציאות) אבל זה היה רק לפני כמה חודשים! כבר לא היו נאצים, כבר לא הייתה… אבל כבר יכולתי, לו ידעתי, לרוץ בגן הזה… יכולתי גם אז לפתוח את החלון, לדבר בקול, לצעוק, לצעוק- כמו הלילה… יכולתי הכל. הכל… אבל- אלי שבשמיים- ארבעה חדשים! שנתיים! שנתיים וחצי!- אני רוצה אויר, אני רוצה לרוץ, ללכת, ללכת… אני רוצה,- אלי! (משתתקת, מקשיבה) שקט. אין ציפורים בגן- אחרי הסערה, אה, הלא זה לילה…